<h1>אהל מועד דין פדיון הבן</h1>
<h2>דף ו:</h2>
נותן לכהן חמש סלעים או שויין ורשאי הכהן להחזיר כמה שירצה בדרך מתנה לבד ומותר להלוך אצל הכהן ולומר לו הילך ה' סלעים בפדיון בני ע"מ שתחזירם לי כי בע"מ קונה לבד מאשה שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין. מי שדעתו שיחזיר לו הכהן מקצתם ולולי זה לא היה נותנם לו אפי' לא החזיר לו הכהן כלום אין בנו פדוי.
<h2>דף כט.</h2>
ומברך האב בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן ושהחיינו ונותן הפדיון לכהן והכהן מברך על הכוס בפה"ג ועל ההדס בורא ע"ב ועוד מברך בא"י אמ"ה אשר קידש עובר במעי אמו ולמ' יום חלק איבריו רמ"ח איברים ואח"כ נפח בו נשמה כדכתי' ויפח באפיו נשמת חיים עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידין סיככו כדכתי' [איוב י'] עור ובשר תלבישני ועצמות וגידין תסוככני וצוה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג וזמן לו שני מלאכים לשומרו תוך מעי אמו כדכתי' [לשם] חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי. והאב אומ' זה בני בכורי ואני מוזהר לפדותו שנ' וכל בכור אדם בבניך תפדה. והכהן אומ' יהרמי"א כשם שזכה אביו לפדותו כך תזכהו להכנס לתורה ולחופה ולמע"ט ברוך את"י מקדש בכורי ישראל לפדיון ונוטל הכהן הכספים ומגביהן על ראש הבן ואומ' זה תחת זה חלף זה מחולל ע"ז יצא זה לכהן ונכנס זה לחיים לתורה וליראת שמים ונותן הכהן ידו על ראש הבן ומברך כגון יברכך ה' וישמרך וגו' אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך כ"כ ר"ח. ורמב"ן מוסיף במקום שהאב אומ' שהאם אומר' זה בני בכורי שבו פתח הקב"ה דלתי בטני ה' סלעים נתחייבנו לתת לכהן לפדותו ממנו שכך הוא גזירת מלך שנ' אך פדה תפדה את בכור האדם וכתי' ופדויו מבן חדש תפדה כשם שהכנסתו לפדיון כן וגו'. וכת' רשב"א שאין עיכוב בלשון זה ללשון ראשון ושלא מצינו בגמ' א' מהם שנצטרך להכריע ביניהם.
